רגע התגלית של דאגלס הארדינג

נלקח מ ״להיות בלי ראש״

היום הכי טוב בחיי - היום שבו נולדתי מחדש, אם אפשר לכנות זאת כך - זה היום שבו גיליתי שאין לי ראש. אני לא מנסה להיות ציניקן או להשיג את תשומת הלב שלכם בכל מחיר. אני מתכוון לזה בשיא הרצינות: אין לי ראש.

גיליתי את זה לפני 18 שנים, כשהייתי בן שלושים ושלוש. למרות שהתגלית הייתה פתאומית, היא כנראה התאפשרה כתגובה לחקירה מתמשכת עד לאותו הרגע. במשך כמה חודשים התעסקתי עם השאלה - מה אני? העובדה שבמקרה הלכתי בהרי ההימילאיה באותו זמן כנראה לא השפיעה על התגלית, למרות שהודו זאת מדינה שידועה בכך שתגליות כאלה קורות בה. מזג האוויר באותו יום היה בהיר, והנוף מולי כלל עמק כחול ערפילי שהתארך עד רכס ההרים הגדול בעולם, עם הרי הקנצ׳וגה והוורסט והשלג שעליהם. כל אלו היוו רקע לחזון הגדול ביותר.

מה שבאמת קרה היה מאד פשוט ולא מרהיב. הפסקתי לחשוב. תחושה מוזרה של רפיון אחזה בי. תבונה ודמיון, כל הרעשים המנטליים התפוגגו להם. באותו רגע, למילים לא היה משמעות. העבר והעתיד התמוססו כלא היו. שכחתי מי ומה אני, מה השם שלי. כל הטבע שמולי יכל היה להיקרא אני. זה היה כאילו נולדתי בזה הרגע, חדש בעולם ועדיין ללא נגע של זכרונות. מה שמצאתי היה רק את העכשיו, הרגע המופלא הזה וכל מה שיש בתוכו. להסתכל היה מספיק, ומה שראיתי היה נעליים בצבע חום, מכנסיים בצבע חאקי, חולצה בצבע חאקי עם ידיים ורודות, וככל שעליתי כלפי מעלה מצאתי - ממש כלום! ובטח לא מה שדמיינתי שיהיה שם - ראש.

באותו רגע גם הבנתי שהכלום הזה, החלל שדמיינתי שאמור להיות בו ראש, הוא לא סתם חלל ריק. ההיפך הוא נכון, החלל היה מלא בדברים. החלל הגדול, הכלום הזה, הכיל את הכל. הוא כלל בתוכו דשא, עצים, גבעות, והרבה מעבר אליהם גם את ההרים והשלגים. איבדתי ראש, אבל הרווחתי עולם.

החוויה הייתה עוצרת נשימה. נדמה היה שהפסקתי לנשום, כי הייתי כל כך מאוחד עם החוויה. התשובה לשאלה הגיעה סוף סוף, והנס הגדול באמת היה שכל זה היה חופשי ״ממני״. לא היה סובייקט שמסתכל על אובייקטים. ככל שנספגתי יותר בהוויה, כך תחושת העצמי שלי התפוגגה. החוויה הייתה קלה יותר מאוויר ושקופה יותר מזכוכית, והכי חשוב ש ״אני״ לא הייתי שם.  

אך למרות הקסם והאיכות של התגלית, זה לא היה חלום. האמת שזה היה ההיפך הגמור מזה. זה הרגיש כמו התעוררות מהחלום של חיים רגילים, הסוף לחוויה של החולם. זאת הייתה תגלית של הדבר הכי ברור. זה היה רגע צלול בתוך חיים שלמים של בלבול. זה היה הסוף של ההתעלמות המוחלטת שלי (לפחות מאז הילדות) ממשהו שפשוט הייתי יותר מדי עסוק או חכם כדי להבחין בו. זו הייתה תשומת לב הערומה וחסרת הביקורת למה שכל הזמן היה מונח מתחת לאף שלי - היעדר הפרצוף שלי. זה היה פשוט להפליא ומעבר למילים או מחשבות. רק החוויה הזאת ברגע הזה, שלווה עמוקה ושמחה קטנה בלב, כי באותו רגע ידעתי שירד נטל בלתי נסבל מחיי.

לינק לספר להיות ללא ראש  
לינק לספר הדיגיטלי בקינדל  

בחזרה למעלה