מתמודדים עם בעיות

דייויד לאנג

יש כנראה מקרים, בחייהם של רוב האנשים, שבהם דברים מתפרקים בסופיות כל כך חדה עד שאנו נאלצים לוותר על הזהות החברתית  שלנו ולחזור הביתה לזהות היחידה שנותרה - מי שאנחנו באמת. התנסויות אלו עשויות להיות המקור לעצות, שניתנות לעתים קרובות בסדנאות 'לראות'. זה חשוב כי ׳לא הולך׳ לנו בחיים, גם בדרכים פחות קיצוניות, אנחנו תמיד יכולים למצוא את מקום המפלט שבו שום דבר לא משתבש.

עם זאת, מניסיוני, בעיות לא תמיד מחזירות אותי ״הביתה״; זה לא מובן מאליו. וזה לא כאילו יש לי רק כמה בעיות. העולם שלי נראה מוצף בהם לפעמים. מכיוון שכך, הרגשתי צורך בכלי כלשהו שאוכל להשתמש בו כדי לעזור לכוון אותי הביתה כשאני מתמודד עם בעיה. מכיוון שהעזרים היעילים ביותר עבורי הם תרגילי סדנא, שבהם אני צריך להתנסות ולא רק לחשוב, ניסיתי להרכיב תרגיל (באמצעות חלקים מהקיימים) שאוכל להשתמש בו כמדריך כשהחיים קשים. שאר החיבור הזה יעביר אותך דרך התרגיל כאילו אתה עושה אותו. כמובן שתפיק ממנו את המקסימום אם, לאחר שתקרא אותו, תנסה אותו.

כדי להתחיל, בחר בעיה שיש לך. אתה יכול לרשום את זה על פיסת נייר ואז להחזיק את הנייר ביד שמאל, או שאתה יכול לדמיין שיד שמאל שלך מייצגת את הבעיה. בכל מקרה, הרם את יד שמאל למעלה בכ-45 מעלות לפניך, מעט משמאלך, והסתכל על הבעיה בקצה הרחוק של זרועך. שימו לב כמה היא מורכבת, כמה היא זמנית במובן שיש לה התחלה, ועד כמה היא חלקית במובן שלמרות שהיא עשויה להיראות גדולה, היא למעשה מוצגת על רקע גדול יותר. שימו לב גם שזה מעורר או מושך את רגשותיכם של חרדה או דיכאון, או אומץ ונחישות. אבל יותר מכל, שימו לב שהבעיה נמצאת שם בעולם בקצה הרחוק של זרועכם.

השלב השני, בזמן שאתה עדיין מסתכל על הבעיה בקצה המרוחק של זרועך, הוא להסיט את תשומת הלב שלך במורד זרועך, מעבר למרפק, אל הכתף המוצללת בתחתית התמונה. בקצה הקרוב של היד שלך, האם יש ראש, או יד אחרת, או משהו שמחזיק או נאבק בבעיה? האין המרחב שממנו אתה מסתכל לא ריק וברור שאין כאן מה להשתבש? במילים אחרות, האם המרחב הזה לא נטול בעיות? האם הרגשות הקשורים לבעיה אינם קשורים בבעיה ולא במרחב. הם לא באים והולכים עם הבעיה? לא משנה מה הבעיה, האם אתה לא יכול לנסוע במסע למטה מהבעיה ומכל השלכותיה אל ההקלה והמפלט של מי אתה? נצור, כביכול, על ידי בעיות, אינך חי במבצר הבלתי חדיר של הטבע האמיתי שלך?

התבוננות זו אינה גורמת לבעיה להיעלם, אך היא כן ממקמת אותה היכן שהיא שייכת והיכן שניתן לטפל בה בצורה הטובה ביותר. זה מבהיר שהנה הזהות שלי ויש את הבעיה, ושמי שאני - וההערכה העצמית האמיתית שלי - לא נתון לחסדי שום בעיה מבלבלת או מציקה שאני מתמודד איתה.

זה בשום אופן לא תירוץ להתעלמות או הכחשה של הבעיה. בדיוק כפי שאתה ממשיך להסתכל על יד שמאל שלך בזמן שאתה יורד לריק בתרגיל, כך אתה שומר עין על הבעיה, אבל מנקודת התצפית של החסרון. זו גם לא דרך להתכחש לבעיות שלך. הזרוע שלך, כשהיד שלך בקצה שלה אוחזת בבעיה, היא כמו עץ שעולה מתוך הריק.

שורשי הבעיה טמונים בקרקע של הטבע האמיתי שלך, וכשאתה רואה מי אתה, אתה מטפס על העץ אל שורש הבעיה, לא מעלה ומתרחק ממנו. כאן מקורה בסופו של דבר הבעיה; הריק הוא חלק בלתי נפרד מהבעיה כמו השורשים לעץ.

האם ישנה סכנה שהירידה שלי לריק נטול הבעיות תהפוך למלכודת של שקט ושל השלמה? לא אם אמשיך להבחין בין הקצה הרחוק לקצה הקרוב של זרועי. שכן, לאחר שטיפסתי במורד זרועי אל הריק חסר הבעיות, אני לא בהכרח מרפה מהבעיה שבידי. היד שלי ממשיכה להחזיק את הבעיה, ואני ממשיך להסתכל עליה ולעבוד כדי לפתור אותה כמיטב יכולתי, תוך שימוש בכל הכלים העומדים לרשותי. יחד עם זאת, אני מבחין במשהו שונה מאוד בקצה הקרוב של זרועי: כאן, לא רק שאין בעיה לאחוז בו, אלא שאין יד להחזיק איתה. כאן, אני לא יכול להרפות כי מעולם לא החזקתי מעמד. בלי יד, בלי אחיזה, בלי שחרור אחיזה. בדיוק כמו שבשביל לאהוב אני נבנה פתוח, כך לבעיות אני בנוי נכנע - ובכל זאת בצורה שמאפשרת כל מיני פתרון בעיות שם בחוץ שבו מטפלים בבעיות.

השלב השלישי והאחרון בתרגיל מתייחס לצד ההפוך הזה של בעיות – פתרונות. השאר את יד שמאל למעלה, הרם את יד ימין בערך באותה זווית אבל מעט ימינה, הסתכל עליה ודמיין שהיא מייצגת פתרון עתידי אפשרי לבעיה ביד שמאל. שימו לב כיצד הפתרון יהיה בהכרח זמני, נתון לתיקון או פישוט, ולבסוף מיושן. וכמו שהבעיה מושכת רגשות, כך גם הפתרון: תחושות הצלחה, ביטחון עצמי או הקלה. אבל בבסיס כל המאפיינים הללו עומדת העובדה שהפתרון (כמו הבעיה) ממוקם שם בחוץ בעולם בקצה זרועך. תורידו את זרועכם אל הריק ותגלו שהטבע האמיתי שלכם חשוף מפתרונות כמו שהוא חשוף מבעיות. לא רק שאתה נטול בעיות, אתה גם נטול פתרונות! וכמו שאתה בשורש הבעיה, כך אתה גם במקור הפתרון. כשאתה מגיע הביתה לריק, אתה מגיע למחסן הפתרונות הגדול. לאיזה מקום פרקטי להגיע אליו - הפער שמקשר את הבעיה לפתרונה, הפער שהוא גם הגורם לבעיה וגם מקור הפתרון! למעשה, המקום הזה די מדהים, כי כאן אני מוצא את הגורם האולטימטיבי לכל הבעיות ואת המקור האולטימטיבי לכל הפתרונות. זה כמו מפתח ראשי שפותח את הסוד הפנימי של כל פתרון בעיות.

מהו הסוד הפנימי? אולי זה שאמנם אני לא רוצה בעיות (אני רוצה לשנות אותן לפתרונות), ובעוד שהפתרונות שאני מקבל לעולם לא נשארים מספקים (הם עשויים אפילו להתפתח לבעיות חדשות), כאן כבר יש לי את מה שאני באמת רוצה . הסוד האמיתי והמשחרר שעומד בבסיס הבעיות שלי הוא שברמה שלהם הן ניתנות לפתרון רק חלקית, כאן, מתחת ובין ובפנים, הרזולוציה מושלמת. הרזולוציה הזו תמיד זמינה, כאן, כשאני רואה מי אני.

יש עוד נושא אחד שהתרגיל הזה עוזר לי להבהיר, והוא נושא ההתנגשות בין רצוני האישי לרצון ה'. איך אני יודע שמה שאני רוצה זה מה שאלוהים רוצה? כדי לענות על השאלה הזו, אני מסתכל שוב על הידיים שלי. בחוץ יש בעיות ופתרונות, פעולה, מאמץ, כוח רצון. בחוץ יש את כל הרצונות והסיפוקים של חיי. אני מביט במורד זרועותיי אל הפער שביניהם. הנה לא רוצה, לא עושה, לא רצון: 'מודעות חסרת ברירה'. זרועות אלו מגיעות אל עולם הרצון והמעשה לא מהראש שלי אלא מהאל הריק. הזרועות הללו הן זרועותיו של אלוהים ועושות את רצון ה'. וכשם שאלוהים מניע את השמאל וגם את הימין, כך גם אלוהים, שם בחוץ, בעיות רצון וגם פתרונות, שכן השניים אינם ניתנים להפרדה, שני קצוות של נדנדה המונח על נקודת המשען הדוממת של רצון האל. מה שאני באמת רוצה תלוי במי אני, וכשאני מסתכל כאן, מטפס או מהבעיה או מהפתרון אל האלוהות, אני מיישר את הרצון האישי שלי עם הרצון של אלוהים ואומר כן לשניהם. ברגע הזה, אלוהים חי ורוצה ופועל דרכי.

התרשים מייצג את הנושא המרכזי של חיבור זה, שהוא, במילותיו של רמנה מהרשי, שהפתרון לבעיה שלי הוא לראות למי יש את זה. הנה הקלה ושלמות. כאן יש כניעה, לא התפטרות. הנה, בסופו של דבר, רצון האל, לא שלי. כמו התרשים, גם התרגיל הוא מפה - מפושטת, כללית, נועדה לא יותר מאשר כלי עזר. אבל במובן מסוים זה גם המסע בפועל, שכן כשאני נוסע את המרחק הקצר הזה מהבעיה שאני מתמודד איתה אל המרחב נטול הבעיות כאן, אני נכנס למקום שבו השאלה הבסיסית שכל הבעיות מציבות - מי אני ?