מתמודדים עם בעיות

דייויד לאנג

יש מקרים, בחייהם של רוב האנשים, שבהם דברים מתפרקים בסופיות כל כך חדה עד שאנו נאלצים לוותר על הזהות החברתית  שלנו ולחזור הביתה לזהות היחידה שנותרה - מי שאנחנו באמת. התנסויות אלו עשויות להיות המקור לכל מיני עצות שניתנות לעתים קרובות בסדנאות על לראות מי שאנחנו באמת. זה חשוב כי כשלא הולך לנו בחיים, גם בדרכים פחות קיצוניות, אנחנו תמיד יכולים למצוא את מקום המפלט שבו שום דבר לא משתבש.

עם זאת, מניסיוני, בעיות לא תמיד מחזירות אותי ״הביתה״; זה לא מובן מאליו. וזה לא כאילו יש לי רק מספר מוגבל של בעיות. לפעמים נראה שהעולם שלי מוצף בבעיות. לכן, הרגשתי צורך בכלי כלשהו שאוכל להשתמש בו כדי לעזור לכוון אותי הביתה כשאני מתמודד עם בעיה. מכיוון שהעזרים היעילים ביותר עבורי הם תרגילי סדנא, שבהם אני צריך להתנסות ולא רק לחשוב, ניסיתי להרכיב תרגיל (באמצעות חלקים מהקיימים) שאוכל להשתמש בו כמדריך כשהחיים קשים. שאר החיבור הזה יעביר אותך דרך התרגיל כאילו אתם עושים אותו. כמובן שתפיקו ממנו את המקסימום אם, לאחר שתקראו אותו, תנסו אותו.

כדי להתחיל, בחרו בעיה שיש לכם. אתם יכולים לרשום אותה על פיסת נייר ואז להחזיק את הנייר ביד שמאל, או שאתם יכולים לדמיין שיד שמאל שלכם מייצגת את הבעיה. בכל מקרה, הרימו את יד שמאל למעלה בכ-45 מעלות לפניכם, מעט משמאלכם, והסתכלו על הבעיה בקצה הרחוק של זרועכם. שימו לב כמה היא מורכבת, כמה היא זמנית במובן שיש לה התחלה, ועד כמה היא חלקית במובן שלמרות שהיא עשויה להיראות גדולה, היא למעשה מוצגת על רקע גדול יותר. שימו לב גם אם היא מעוררת בכם רגשות של חרדה או דיכאון, או אומץ ונחישות. אבל יותר מכל, שימו לב שהבעיה נמצאת שם בעולם בקצה הרחוק של זרועכם.

השלב השני, בזמן שאתם עדיין מסתכלים על הבעיה בקצה המרוחק של זרועכם, הוא להסיט את תשומת הלב שלכם במורד זרועכם, מעבר למרפק, אל הכתף המוצללת בתחתית התמונה. בקצה הקרוב של היד שלכם, האם יש ראש, או יד אחרת, או משהו שמחזיק או נאבק בבעיה? האין המרחב שממנו אתם מסתכלים ריק וברור ששום דבר בו לא יכול להשתבש? במילים אחרות, האם המרחב הזה לא נטול בעיות? האם הרגשות הקשורים לבעיה אינם קשורים למרחב? האם הם באים והולכים עם הבעיה? לא משנה מה הבעיה, האם אתם יכולים לנסוע במסע למטה מהבעיה ומכל השלכותיה אל ההקלה והמפלט של מי שאתם? נצורים, כביכול, על ידי בעיות, אתם חיים במבצר הבלתי חדיר של הטבע האמיתי שלכם.

התבוננות זו אינה גורמת לבעיה להיעלם, אך היא כן ממקמת אותה היכן שהיא שייכת והיכן שניתן לטפל בה בצורה הטובה ביותר. זה מבהיר שהנה הזהות שלי ויש את הבעיה, ושמי שאני - וההערכה העצמית האמיתית שלי - לא נתונה לחסדי שום בעיה מבלבלת או מציקה שאני מתמודד איתה.

זה בשום אופן לא תירוץ להתעלמות או הכחשה של הבעיה. בדיוק כפי שאתם ממשיכים להסתכל על יד שמאל שלך בזמן שאתם יורדים לריק בתרגיל, כך אתם שומרים על קשר עין עם הבעיה, אבל מנקודת התצפית של הריק חסר הראש שלכם. זו גם לא דרך להתכחש לבעיות שלכם. הזרוע שלכם, כשהיד שלכם בקצה שלה אוחזת בבעיה, היא כמו עץ שעולה מתוך הריק.

שורשי הבעיה טמונים בקרקע של הטבע האמיתי שלכם, וכשאתם רואים מי אתם, אתם מטפסים על העץ אל שורש הבעיה, לא מתרחקים ממנו. כאן מקורה של הבעיה; הריק הוא חלק בלתי נפרד מהבעיה כמו שורשים של עץ.

האם ישנה סכנה שהירידה שלי לריק נטול הבעיות תהפוך למלכודת של שקט ושל השלמה? לא אם אמשיך להבחין בין הקצה הרחוק לקצה הקרוב של זרועי. שכן, לאחר שטיפסתי במורד זרועי אל הריק חסר הבעיות, אני לא בהכרח מרפה מהבעיה שבידי. היד שלי ממשיכה להחזיק את הבעיה, ואני ממשיך להסתכל עליה ולעבוד כדי לפתור אותה כמיטב יכולתי, תוך שימוש בכל הכלים העומדים לרשותי. יחד עם זאת, אני מבחין במשהו שונה מאוד בקצה הקרוב של זרועי: כאן, לא רק שאין בעיה לאחוז בו, אלא שאין יד להחזיק איתה. כאן, אני לא יכול להרפות כי מעולם לא החזקתי. בלי יד, בלי אחיזה, בלי שחרור אחיזה. בדיוק כמו שבשביל לאהוב אני נבנה פתוח, כך לבעיות אני בנוי כנוע - ובכל זאת בצורה שמאפשרת כל מיני פתרון בעיות שם בחוץ, במקום שבו מטפלים בבעיות.

השלב השלישי והאחרון בתרגיל מתייחס לצד ההפוך של בעיות – לפתרונות. השאירו את יד שמאל למעלה, הרימו את יד ימין בערך באותה זווית אבל מעט ימינה, הסתכלו עליה ודמיינו שהיא מייצגת פתרון עתידי אפשרי לבעיה ביד שמאל. שימו לב כיצד הפתרון יהיה בהכרח זמני, נתון לתיקון או פישוט, ולבסוף מיושן. וכמו שהבעיה מושכת רגשות, כך גם הפתרון: תחושות הצלחה, ביטחון עצמי או הקלה. אבל בבסיס כל המאפיינים הללו עומדת העובדה שהפתרון (כמו הבעיה) ממוקם שם בחוץ בעולם בקצה זרועכם. תורידו את זרועכם אל הריק ותגלו שהטבע האמיתי שלכם נטול פתרונות כמו שהוא נטול בעיות. לא רק שאתם נטולי בעיות, אתם גם נטולי פתרונות! וכמו שאתם בשורש הבעיה, כך אתם גם מקור הפתרון. כשאתם מגיעים הביתה לריק, אתם מגיעים למחסן הפתרונות הגדול. איזה מקום פרקטי להגיע אליו - הריק שמקשר את הבעיה לפתרונה, הריק שהוא גם הגורם לבעיה וגם מקור הפתרון! למעשה, המקום הזה די מדהים, כי כאן אני מוצא את הגורם האולטימטיבי לכל הבעיות ואת המקור האולטימטיבי לכל הפתרונות. זה כמו מפתח ראשי שפותח את הסוד הפנימי של כל פתרון בעיות.

מהו הסוד הפנימי? אולי זה שאמנם אני לא רוצה בעיות (אני רוצה לשנות אותן לפתרונות), ואמנם הפתרונות שאני מקבל לעולם לא נשארים מספקים (הם עשויים אפילו להתפתח לבעיות חדשות), אבל בכל מקרה כאן כבר יש לי את מה שאני באמת רוצה. 

יש עוד נושא אחד שהתרגיל הזה עוזר לי להבהיר, והוא נושא ההתנגשות בין רצוני האישי לרצון ה'. איך אני יודע שמה שאני רוצה זה מה שאלוהים רוצה? כדי לענות על השאלה הזו, אני מסתכל שוב על הידיים שלי. בחוץ יש בעיות ופתרונות, פעולה, מאמץ, כוח רצון. בחוץ יש את כל הרצונות והסיפוקים של חיי. אני מביט במורד זרועותיי אל הריק שביניהן. כאן אין רצון או עשייה אלא 'תודעה חסרת ברירה'. הזרועות האלו מגיעות אל עולם הרצון והמעשה לא מהראש שלי אלא מהאל הריק. הזרועות הללו הן זרועותיו של אלוהים ועושות את רצון ה'. מה שאני באמת רוצה תלוי במי אני, וכשאני מסתכל כאן, מטפס מהבעיה או מהפתרון אל האלוהות, אני מיישר את הרצון האישי שלי עם הרצון של אלוהים ואומר כן לשניהם. ברגע הזה, אלוהים חי ורוצה ופועל דרכי.

התרשים מייצג את הנושא המרכזי של חיבור זה, שהוא, במילותיו של רמנה מהרשי, שהפתרון לבעיה שלי הוא לראות למי יש בעיה. הנה הקלה ושלמות. כאן יש כניעה, לא התפטרות. הנה, בסופו של דבר, רצון האל, לא שלי. כמו התרשים, גם התרגיל הוא מפה - מפושטת, כללית, נועדה לא יותר מאשר להיות כלי עזר. אבל במובן מסוים זה גם המסע בפועל, שכן כשאני נוסע את המרחק הקצר הזה מהבעיה שאני מתמודד איתה אל המרחב נטול הבעיות כאן, אני נכנס למקום שבו השאלה הבסיסית שכל הבעיות מציבות היא "מי אני?"