יצירה מתוך ריקנות

ניסוי שתוכנן על ידי ריצ'רד לאנג (פורסם לראשונה ב-Share It, 1990)

איורים מאת בריאן נוטל

חומרים נדרשים: פיסת נייר ריקה וחפצים קטנים שונים.

שבו מול הנייר כשהחפצים לצידכם, בתוך שדה הראייה שלכם.

מטרה: ליצור קולאז' של אובייקטים על הנייר תוך שמירה על מודעות, במהלך כל התהליך, לריקנות שממנה יוצאות הפעולות, הדפוסים והתובנות, ולתוכה הן מתמוססות.

הסתכלו על פיסת הנייר הריקה. אין זכר לתבנית שאתם הולכים ליצור. הכירו את האובייקטים בשדה הראייה שלכם. הישארו מודעים לעין האחת שלכם.

אולי תוכלו להפנות את האצבע שלכם לאחור כך שתשומת הלב שלכם תייצב על הטבע האמיתי שלכם - טבע שהוא ללא דפוסים או תוכניות בעליל. תשומת לב דו כיוונית. אתם הולכים לעשות קולאז' עם החפצים לצד פיסת הנייר שלכם, תוך שימת לב למרחב הפתוח שבו מתרחשת פעילות זו.

התחילו את הפעילות. צפו בידיים שלכם כשהן מרימות חפצים ומניחים אותם על הנייר. תנו להן לנוע כאילו יש להן מוח משלהן, תוך התעלמות מתוכניות שצצות במוחכם לאן החפצים עשויים ללכת. נסו לא לדעת מה הידיים שלכם הולכות לעשות הלאה. צפו בקולאז' מגיח בהדרגה.

תהיו המרחב המודע לכל אורך התהליך, כולל המחשבות המשתנות במוח שלכם. שימו לב לרגע שבו אתם מבינים שהקולאז' הסתיים.

קחו כמה רגעים כדי להסתכל על מה שהופיע - מהטבע הריק שלכם. לפני כמה רגעים לא היה כלום על הנייר, עכשיו יש את זה.

קולאז' טוב או רע? המטרה של התרגיל הזה היא לא ליצור תמונה "טובה", אלא לנצל את ההזדמנות לראות משהו יוצא יש מאין. יש מאין. אבל אחרי שהכנתם את זה, איך זה נראה לך? תתבוננו בתגובות שלכם.

אבחנות:

מאיפה התמונה הזו? מהמוח שלכם? ממקום מוגבל? מאין-כלום בלתי מוגבל? האם ידעתם איך זה יראה לפני שהתחלתם? האם ידעתם לאן הידיים שלך הולכות לזוז, או באיזה שלב תעצורנה? מה/מי קבע את נקודת העצירה?

כעת הורידו את החפצים מפיסת הנייר באותה רוח. חזרו על התרגיל, קחו את הזמן. היו מודעים לגורם הזמן המעורב: לתהליך יש התחלה, אמצע וסוף. כשאתם הופכים מודעים לשלב שאתם עוברים בתהליך הזה, הרפו את תשומת הלב שלכם אל הרקע הבלתי משתנה, הנצחי.  לכם עצמכם אין התחלה או סוף. אתם קבועים. תסתכלו על המוצר המוגמר. היו מודעים להבדלים מהקולאז' הקודם. ראו כיצד הריק קולט כעת את מה שהופיע ממנו/לתוכו.

האם יש הבדל מהותי בין לעשות את זה לבין (נגיד) לשטוף, לפנות את השולחן, להכין אוכל, לשחק קלפים? מה/מי המקור לפעולות אלו? האם הם באים מאדם, או מ"ריקנות"?

כעת נפתח את התרגיל הזה על ידי הכללת שלב של תכנון. הזיזו את החפצים הצידה והסתכלו שוב על פיסת הנייר הריקה. היו מודעים אל החפצים. דמיינו אותם בדוגמה על הנייר. הכירו בדימוי המנטלי הזה המוצג במרחב חסר הדימויים שבמרכז שלכם. מאיפה התמונה הזו מגיעה? שחררו אותה. לאן היא הולכת? תמציאו עוד אחת. שחקו עם דפוסים אפשריים בראש שלכם, ולאחר מכן בחרו אחד שתשתמשו בו.

כעת הניחו אותו על הנייר במהירות ובדייקנות ככל שתוכלו, תוך שימוש בחפצים שלכם. בזמן שאתם עושים זאת, שמרו על קשר עם ההוויה שלכם.

יצירה מודעת מהריק אינה שוללת תכנון. תוכניות, רעיונות, אינטואיציות וכו' מגיעים גם מהריק! זה פשוט עוד רובד שעשוי להיות חלק מהתהליך. אתם יכולים לתכנן מה לקנות בסופר, ולגלות שאתם קונים הרבה יותר! או אולי תפגשו חבר בדרך ואפילו לא תגיעו לסופר באותו יום! היו מודעים לרקע הפורה שממנו נובעות התוכניות והפעולות הללו, ולתוכו הן מתמוססות שוב.

ניתן להרחיב את התרגיל הזה על ידי ביצועו לצד בן זוג, כשלשניכם גישה לנייר ולחפצים. שמרו את היד של האדם האחר ואת שלכם בתוך שדה הראייה שלכם. שימו לב שעדיין יש רקע אחד. מגרש משחקים אחד שקוף בו תתקיים הפעולה.

תרגיל זה אינו עוסק בתחושת אחדות עם בן הזוג. התרגיל בא להראות שכל הפעולה מגיעה מריקנות אחת שאין עליה בעלות, לא שלכם ולא של בן זוגכם. את הבהירות הזו לא ניתן לחלק או להכפיל. עכשיו היא לא גדולה או קטנה יותר מאשר כשהייתם לבד.

לאחר מספר רגעים, מבלי לתקשר מילולית, התחילו בתהליך הנחת חפצים על הנייר. הביטו לתוך הריק האחד, מודעים לכך ששתי הזרועות יוצאות מהריקות הבלתי מחולקת הזו. צפו בשתי הזרועות זזות. צפו בכל התהליך מתחילתו ועד סופו - בשקט הבלתי משתנה של הריק. מי מזיז את הזרועות האלה? האם הטבע האמיתי שלכם לא מחבק את שתי הזרועות כך ששתיהן נעות מאותו מקור? חקרו את נקודות המבט האפשריות הללו. האם אתם יודעים מה היד "שלכם" הולכת לעשות יותר ממה שאתם יודעים מה היד של האדם השני תעשה? אולי תוכלו לכנות את הזרועות בצורה שונה, אבל האם שתיהן לא מתחברות לחסרי השם?

כשתסיימו, הסתכלו על הקולאז' לכמה רגעים, ואז שתפו יחד את החוויה שלכם. שתפו את הרגשות, המחשבות, התובנות וכו' שעלו במהלך החוויה. לאחר מכן הסירו את החפצים באותה רוח שבה הנחתם אותם על הנייר - מודעים לשקט האחד שבו מתרחשת כל התנועה הזו.

אפשר לכלול בתרגיל זה את תהליך תכנון הפעולה עם בן הזוג. חקרו, דרך דיבור, רעיון לקולאז' שמוסכם עליכם. בעודכם עושים זאת, חקרו את היותכם מודעים לשקט האחד שבו הדיבור מתרחש, ל-No-mind האחד שממנו הרעיונות עולים. שימו לב איך אתם מרגישים גם במהלך התהליך הזה - ובמרכז, הישארו בקשר עם הלב הצלול שבו הרגשות הללו זורמים. כאשר הגעתם להסכמה, בצעו בשקט את פעולתכם - המשיכו להיות מודעים לשקיפות במרכז התודעה שלכם. בסיום דונו בחוויה שלכם.

חשוב לציין שלאנשים שונים יהיו חוויות, רגשות ותובנות שונות, ושלא מכוונים לשום תחושה או חוויה מסוימת, מלבד מודעות ל"אי-החוויה" הבלתי משתנה של העצמי במרכז. זוהי הזדמנות לחקור בצורה פשוטה יחסית שני איך שני גופים שונים מתייחסים למרכז חסר הגוף.

לכל התרגילים הללו יש השלכות רבות על החיים, שאותן ניתן לחקור לאור מי אנחנו באמת: המובן, למשל, שבו פעולותיו של הזולת הן שלו - ללא הקרבה של האינדיבידואליות של האדם, וללא צורך בתחושה מלאכותית של אַחְדוּת. או הספונטניות, לא לדעת מה הולך לקרות, לא משנה מה מתכננים. או הפוטנציאל הבלתי מוגבל של המקור והאמינות שלו למצוא את מה שהכי צריך. אתם תגלו ותבטאו את התובנות שלכם בדרככם.

וריאציה נוספת: נסה את התרגיל האחרון עם שלושה, ארבעה או יותר אנשים.

החוויה שלנו היא שמודעות למהות הבלתי ניתנת לחלוקה אינה הופכת את כולנו לדומים ברמת האינדבדואל. אינדיבידואליות, יצירתיות, חופש, שמחה. זוהי התעוררות אל העומק והפלא, אל החוכמה, המסתורין, התדהמה של מי שאנחנו באמת.

10,000 הדברים נולדים מהוויה. הוויה נולדת מחוסר הוויה. לאו-צו.

 מערכת היחסים אינה אופקית, מקשרת דבר אחד לאחר ועדיין נשארת בתוך עולם החפצים, אלא אנכית: היא מפלסת כל דבר לעומקו, עד לנקודת המוצא. הדברים נראים אפוא, ובו בזמן מובנים, מהמקור, מתוך ה"הוויה" המתבטאת בהם. במובן הזה הם כולם בדרגה שווה, תוך שהם בעלי הפטנטים של המקור שלהם. הריגל.

אתה חושב שאני יודע מה אני עושה? שבנשימה אחת או חצי נשימה אני שייך לעצמי? עד כמה שעט יודע מה הוא כותב, או שהכדור יכול לנחש לאן הוא הולך הלאה. רומי.